פרשת השבוע פנחס

פרשת פינחס

זכותו של פינחס-  מדוע זכה פנחס למה שלא זכה משה רבינו שנאמר בו: "לולא משה בחירו שעמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" ולא פעם אחד עשה כמעשה פנחס, אלא פעמים רבות הציל את בני ישראל והשיב חמת ה' מעליהם- גם בעגל וגם במרגלים- ולא הובטח בברית שלום כמו שהובטח לפנחס, במעשה העגל משה דחה את הפורענות, שנאמר "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", אבל לא בטלה לגמרי כמו שכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם". מה שאין כן בפנחס שביטל החוב לגמרי לכן דווקא לו ה' נתן את בריתו שלום.

השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה, יא)- בשם הגר"א מובא כך: כידוע, בני ישראל תרמו מכספם במדבר "מחצית השקל". המילה "מחצית" בנויה כך שהאות צד"י באמצע, והאותיות הסמוכות לה (מימין ומשמאל) הן חי"ת ויו"ד (יחד- חי), והאותיות הרחוקות ממנה, בקצוות המילה, הן מ"ם ותי"ו (יחד- מת). בכך יש רמז, שהצדקה (המסומלת באות צד"י) מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה (ולכן האותיות "חי" קרובות אליה והאותיות "מת" רחוקות ממנה), כמו שנאמר "צדקה תציל ממוות".

והנה, במילה "חמתי" (המופיעה כאן בפסוק בפרשת פנחס), הסדר הוא הפוך: האותיות "חי" רחוקות זו מזו וממוקמות בקצוות המילה, ואילו האותיות "מת" קרובות וממוקמות באמצע המילה. שכן, החימה שהתעוררה נגד עם ישראל בגלל מעשיהם, הביאה למגיפה ולהיפוך המצב שלעיל (דהיינו, מצב ה"מחצית", שבו אותיות ה"חי" הן האותיות הקרובות).

כאשר פנחס עשה את מעשהו, פסקה המגיפה, וכך הביאה פעולתו לתוצאה של הרחקת המוות וקירוב החיים. ולכך רומז הפסוק כאן: "השיב (החזיר) את חמתי" - הוא החזיר כביכול את האותיות ("חמתי"),  לסדרן הראוי - ממצב של "חמתי" למצב של "מחצית", כמתואר לעיל. כשם שצדקה מצילה ממוות, כך פנחס במעשהו הציל את בני ישראל ממוות.

על פי זה מבאר הגר"א את הפסוק בתהלים (מזמור קו, פס' ל-לא) "ויעמוד פנחס ויפלל, ותעצר המגפה, ותחשב לו לצדקה" - מעשהו של פנחס, פעל את אותה פעולה כפי שעושה הצדקה- מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה, יג)- הקשה רש"י, הרי כבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן (ופנחס היה בן אלעזר בן אהרן, ונמצא שהיה כהן קודם לכן). ומתרץ רש"י, שלא ניתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שייוולדו לאחר המשיחה, אבל פנחס, שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה.

אך יש מפרשים, שעיקר הבטחת הקב"ה הייתה, שפנחס לא יפסיד את כהונתו, משום הכלל "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו". וכך מבואר בחזקוני: "את בריתי שלום - דואג היה פן יפסיד כהונתו, ככתוב(ברכות ל"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב"ה, הואיל והרציחה לשם שמים הייתה.

תמידים ומוספים

בסיומה של הפרשה ישנן פרשיות העוסקות בקורבנות, קורבנות התמיד, ומוספי החגים. יש להבין את ערכם המיוחד של התמידים, לעומת ערכם של המוספים. בהקדמת עין יעקב, מובא שמצא הכותב מדרש אחד, ובו כתוב: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'שמע ישראל' וגו'.  בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'.   שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר' ,   מדרש זה מזכיר מאוד את מחלוקתם של רבי עקיבא ובן עזאי בעניין "כלל גדול בתורה"  . מובן מדוע "שמע ישראל" הוא כלל גדול שכן על ידי קיום "ואהבת את ה' אלוהיך", מבקש האדם לעשות תמיד את רצון ה', וממילא הופכת מצווה זו להיות המקור והבסיס לכל עבודת ה'.

מדוע "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול, המהר"ל  מסביר שאהבת הריע כשם שאוהב את עצמו, נובעת מן ההכרה שלשניהם צלם אלוקים, הכרה במעלת האדם, בתכונות האלוקיות שבו, והכרה זו גורמת ממילא לרצון לבטא את אותן תכונות במעשים, במצוות ובמידות טובות. למעשה, מוסברת מצוות "ואהבת לרעך כמוך", על פי הרעיון שבדברי בן עזאי, ש"זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה", וכוונתו להמשך הפסוק: "ביום ברא אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אתו"  . כשהאדם יכיר את עצמו, את מעלתו האלוקית, יבין את תפקידו בעולם, וממילא הרי זה כלל גדול בתורה.

מן המדרש עולה שכלל גדול משני כללים אלו הוא הכלל הנרמז בפסוק: "את הכבש אחד תעשה בבקר" קרבן התמיד מגלה את כוח הקביעות, שהיא - גילוי עצמיותו של האדם, שורשו ויסודו הפנימי. בדרך כלל אנו מתרשמים מן החריג והבלתי שגרתי, המועדים מרשימים אותנו יותר מן השבתות, אילו היה הדבר תלוי בנו, ייתכן שהיינו מכריעים שדווקא הדבר שאינו תדיר עדיף, אך חז"ל הדריכו אותנו ש"תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם". התדיר הוא הבסיס, שרק על גביו ואחריו, יכולה לבוא התוספת - מוסף. במסכת זבחים , מעלים חכמים ספק, האם תדיר עדיף, או שמא מקודש עדיף. השאלה לא נפשטה, אבל ממהלך הסוגיה נראה שהנטייה היא לומר שתדיר עדיף גם ממקודש.

יש מקום גם לקביעות וגם להתחדשות, לתמידים ולמוספים. יש לפתח התמדה, סדר של קביעות בעבודת ה', מבלי לבקש כל פעם דברים חדשים. על גבי היסוד הבריא של הקביעות, יש מקום להתחדשות, אבל קודם לכל צריך לתת מקום לכוח של בניה מסודרת של התקדמות רוחנית, בסבלנות אין קץ, מתוך הבנה שעצם הסדר הנמשך בונה את עומק הקשר בין האדם לריבונו של עולם.

אמנם, יש צורך בחידוש, על מנת שהקביעות לא תיהפך חלילה ל"מצוות אנשים מלומדה" . התפילות תוקנו כנגד התמידים  . יש להגיע אל התפילה מתוך הכנה, לימוד ומחשבה. גם עבודת הקורבנות בבית המקדש, לא הייתה עבודה טכנית, אלא היא הייתה מלווה בתוכן של תפילה וכוונת הלב. כיום נותר לנו רק התוכן הרוחני של עבודת הקורבנות - התפילה. בזמן שבית המקדש היה קיים, אמרו חז"ל  , לא היה אדם הולך לישון בחטא. גם לתפילה יש כוח כזה, שלוש פעמים ביום נטהר האדם מעוונותיו. אך יש לדעת שדבר זה לא בא מאליו, יש להתכונן לתפילה, בלימוד, במחשבה, על ידי קריאת פירושי התפילה, לימוד "עולת ראי"ה", ועוד ספרים המבארים את עניינה של התפילה, ואת עומק הכוונה שבתפילות.

בנות צלפחד במקרא, במדרש חז"ל 

סיפור בנות צלפחד מציג את הצלחתן של של חמש נשים, אחיות, ליצור תקדים משפטי ששינה את חוקי הירושה בישראל: אם אדם נפטר ואין לו בנים, אלא רק בנות, תועבר נחלתו לבנותיו ולא לאחיו או לקרובי משפחה גברים אחרים. יש הרואים בבנות צלפחד את  הפמיניסטיות הראשונות, אך דעתי היא שהמקרא אינו מתאר את בנות צלפחד כפועלות ממניע פמיניסטי. הטיעון שהן מעלות במטרה לרשת את אביהן הוא פטריארכלי. אולם סיפורן אכן ראוי לתשומת לב מנקודת מבט מגדרית.

"למה יגרע שם אבינו בנות צלפחד מתוארות במקרא תיאור חיובי ביותר; חבורה מלוכדת של נשים שאינן מהססות להתייצב בפני האליטה הגברית ולשטוח בפניה את טענתן, שהקב"ה יבהיר בהמשך שהיא צודקת. אולם סיפור זה, שגיבורותיו הן חמש נשים, והמתאר פריצת דרך חוקתית המיטיבה עם בנות שאין להן אחים, ושהושגה הודות לבנות צלפחד שעניינה שימור שם האב. כפל הפנים הזה עובר לאורך הסיפור כולו, ומצוי כבר בפתיחתו: הסיפור פותח בפעולה של הבנות – "וַתקרבנה אך הן מכונות תחילה "בְ נוֹת צְלָפְחָד", ולא בשמותיהן הפרטיים , יתרה מזאת: הסיפור עובר מיד לתיאור מסגרת גברית, כאשר הוא מפרט את שושלתו של "צלפחד בן חפר וכך, בסיפור שגיבורותיו הן חמש בנות, דווקא המילה "בן" חוזרת חמש פעמים כבר בפסוק הפותח את הסיפור. עם זאת, לאחר הצגת אילן היוחסין של צלפחד, נמסרים שמות חמש בנותיו. עובדה זו ראויה לציון. עתירת הבנות נמסרת בדיבור המעורר רושם של שיתוף פעולה ביניהן. הטענה המרכזית בתלונתן אינה קשורה בזכויותיהן, אלא בזכות אביהן: "למה יגרע שם אבינו" הן אינן מסתפקות בהצגת הבעיה, אלא מצביעות על הפתרון מייד לאחר הצגת הבעיה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" ,  ה' מוצא את עתירתן מוצדקת: "כן בנות צלפחד דוברות "

בנות צלפחד במדרש חז"ל: "יפה כח נשים מכח אנשים" מדרשי חז"ל מתארים את בנות צלפחד כדמויות חיוביות ביותר. הצגת שושלת היוחסין של בנות צלפחד, בפסוק הפותח את פרק כ"ז בספר במדבר, מתפרשת כנובעת מרצון לחלוק שבח לשבטן, למשפחתן ולבית אביהן, על שהצמיחו נשים כשרות כמותן (ספרי זוטא) הן מתוארות כחכמות, דרשניות וצדקניות, ולמעשה כבנות דמותם של החכמים עצמם (בבלי, בבא בתרא ) המדרש משבח את אמונתן הבלתי מעורערת של בנות צלפחד, שלא פקפקו בהבטחת ה' להנחיל את הארץ לבני ישראל, ומעמת אותה עם קטנות האמונה שגילו הגברים שבישראל. למעשה, המדרש מוסיף את ההיבט המגדרי משום שהוא רואה את בנות צלפחד כמייצגות את כלל נשות ישראל, והשבח שהוא ומעל הבעיה הקשה של היעדר בנים והחשש להיכחדות שם האב במזרח הקדום, ועל הפתרונות היצירתיים לפתור את הבעיה הזו, בין השאר באמצעות ירושת בנות ואף שינוי מעמדה המשפטי של הבת ל"נקבה במעמד זכר" הוא שבח לנשות ישראל כולן " יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" ונשים אומרות תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" המדרש מסביר את מקורה של חיבתן לארץ ישראל בהיותן צאצאיות ליוסף, שהוכיח את חיבתו לארץ בכך שביקש להיקבר בה הן מצאצאיו של יוסף,  יתרה מכך, לעומת המקרא, ששם בפי בנות צלפחד מניע אנדרוצנטרי – כוונה לשמר את שם אביהן, ואינו מתייחס כלל לאינטרס אפשרי אישי שלהן בירושת הנחלה, המדרש (ספרי במדבר( מעלה אלמנט מגדרי מפתיע: בנות צלפחד מכירות בכך שנעשה להן עוול, שמקורו בכך שנשים מופלות לרעה בידי גברים. אולם – כפי שהן טוענות זו בפני זו – העדפה לטובה של גברים על פני נשים אינה דרכו של הקב"ה, הנוהג בכל בריותיו במידה שווה. הכרה זו נוסכת בהן את העוז והאומץ להגיש את תביעתן בפני משה: כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר נותן לחם לכל בשר, וכן כתוב ורחמיו על כל מעשיו " (. מדרש זה מציג את רצונן של בנות צלפחד להשוות את זכויותיהן בירושת הארץ לזכויות הגברים כלגיטימי, וכעולה בקנה אחד עם מהותו של הקב"ה שאינו מפלה בין בריותיו, נשים וגברים, וכפי שמשתמע מן המדרש אף אינו מפלה בין בני אדם ובין בעלי חיים לא אנושיים, 

שהרי "רַחֲמָיו עַל כָל מַעֲשָׂיו".  

חשיבות האחווה ושיתוף הפעולה שבין חמש האחיות, הביאו לכך שבכוחות משותפים גרמו לשינוי חוקי הירושה בישראל.

בברכת שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל