פרשת השבוע בלק

פרשת בלק

וירא בלק - ראה פורענות שעשו ישראל  לאמורי וכר, משל למי שהושיב שומרים  לשומרו מן הגייס והיה בטוח עליהם שהיו  גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מפחד על עצמו אף בלק כך ראה מה שנעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה עליהן שכר לשומרו ונתיירא מעצמו, ועוד  שראה נסים של נחלי ארנון.

בלק - ולמה נקרא שמו בלק , על שם  בוקה ומבוקה ומבולקה(נחום ב, וברש״י ), שבקש לבלוק את ישראל.

בן צפור- בן שהיה מצפיר(משכים. עי׳  שופטים ז, ג) להלחם עם ישראל.

ויאמר מואב אל זקני מדין- ויאמרו  זקני מואב אל זקני מדין לא כתוב, אלא  ויאמר מואב, נטלו עצה ממדיין, אל זקני מדין, מה טיבם של זקני מדין  כאן, שהיו רואים את ישראל מנצחים שלא  כדרך הטבע, אמרו מנהיג שלהם במדין נתגדל, נדע מהן מה מדתו, אמרו להם זקני מדיין אין כוחו  אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נבוא כנגדן באדם  שכוחו בפיו.

ויאמר מואב אל זקני מדין - והלא  את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, והשנאה ביניהם מעולם, הדבר דומה לשני  כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם, אמר האחד אם אין אני עוזרו, היום הורג  אותו למחר יבא עלי, ולפיכך נתחברו מואב עם מדין.

עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו - אלו הכפרים והשדות  והכרמים, ולא היו חוששים על הערים, כי כבר ראו  שהיו ישראל מקיפים וסובבים, ולא פוגעים בהם, ולכן לא חששו אלא על סביבות הערים.

כלחך השור - מה שור כחו בפיו אף אלו כחן בפיהם, מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל אומה שנוגעין בה אין בה סימן ברכה, ומה שור מנגח בקרניו אף אלו מנגחים בתפלתם שנאמר (דברים לג, מ) וקרני ראם קרניו.

עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו- שלא היו עושים מלחמה, אלא היו בוזזים כל מה שמוציאים מחוץ לעיר.

כלחך השור- למה לא אמר בהמה אחרת, אלא כל בהמה כשהיא רועה היא מקרטמת(פירוש מחתך כמו נקטם.) אחד אחד, שור סופת ואוכל  הכל. כי שור שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כ ל אומה שנוגעין בה  אין בה סימן ברכה, ומה שור מנגח בקרניו אף  אלו מנגחים בתפלתם שנאמר (דברים לג, מ) וקרני ראם קרניו.

את ירק השדה - זה סיחון ועוג שנמשלו בעשב, שהרשעים הן כירק ודשא שנאמר (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב.

ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא- והלא מתחילה נסיך היה שנאמר (יהושע יג, כא) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון , אלא כיון שנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. בעת ההיא, שנזדמנה לו אותה שעה. בעת ההיא, שלא היה ראוי למלכות אלא לפי העת ההיא המליכוהו מואבים עליהם.

עיר הולדתו של בלעם -כדי לעמוד על אופיו האמתי של בלעם חשוב להבין שהוא התגורר במסופוטמיה (ארם נהריים), במרחק רב ממואב וממדין. עובדה זו נודעה לנו כבר בתחילת הפרשה: "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו" המילה "נהר" בתורה היא כינוי לנהר הפרת. ביחס לפרשתנו נאמר בספר דברים (על מואב):

"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" (כ"ג; ה).

הכינוי "ארם נהריים" ניתן לארם בגלל היותה שוכנת בין הנהרות - בין הפרת והחידקל. גם בלעם, בפתיחה לנבואתו, מזכיר: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם".

מדוע חשוב לתורה להדגיש את מוצאו של בלעם, כזכור (כ"ד, כה), לאחר שבירך את ישראל שב בלעם לארצו. אולם זמן קצר לאחר מכן, במלחמת מדין, הוא צץ לפתע שוב באזור, ביחד עם חמשת מלכי מדין (ל"א, ח). המסקנה העולה מכך היא שבלעם חזר למואב פעם שנייה.

מדוע טרח בלעם לצאת שוב למסע של מאות קילומטרים בחזרה למואב ולמדין?

חזרה זו מגלה שרצונו האמתי של בלעם הוא לפגוע בבני ישראל, והוא נחוש בדעתו לעשות זאת. אמנם כשהוא משמש כנביא הוא נאמן לדברים ששם ה' בפיו, והוא גם מבין שאין תועלת בקללתו אם ה' רוצה בטובת בני ישראל: "מה אקֹב לא קבֹה א-ל ומה אזעֹם לא זעם ה' " (כ"ג; ח). אולם למרות ההבנה שהוא כפוף לקב"ה, אין לעובדה זו כל השפעה על רצונו לקלל את ישראל, ולכן הוא יוצר תכנית חלופית: לגרום למצב שה' ירצה בעצמו לקלל את עם ישראל.

כפי שמשתקף מברכותיו של בלעם, הוא עומד היטב על אופייה של מערכת היחסים המיוחדת שבין ה' לעמו ישראל: עם ישראל ממלא ייעוד חשוב בהיותו עם סגולה לה', ולכן אי אפשר לקלל אותו (מעמד "עם סגולה" כרוך במחויבות של ה' לעם). עצתו של בלעם למואב ומדין הייתה לגרום לבני ישראל לחטוא. זוהי, כנראה, הסיבה לכך שחז"ל ראו בבלעם אבטיפוס של רשע. הוא מנצל את מתת הנבואה שניתנה לו ממרום כדי לקדם את רצונותיו האישיים לקלל את ישראל, בניגוד לרצון ה'.

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, ויבואו אל בלעם (כב, ז) - על המילים "וקסמים בידם" כותב רש"י  קסם זה נטלו בידם זקני מדין: אמרו, אם יבוא עמנו בפעם הזאת, יש בו ממש, ואם ידחנו, אין בו תועלת. לפיכך, כשאמר להם 'לינו פה הלילה', אמרו, אין בו תקווה. הניחוהו והלכו להם, שנאמר 'וישבו זקני מואב עם בלעם', אבל זקני מדין הלכו להם".

כלומר, זקני מדין עשו לעצמם סימן: אם בלעם יבוא עמנו, אזי "יש בו ממש", ואם ידחה אותנו, אזי "אין בו תועלת". ובהתאם לכך, כשלא בא איתם אלא אמר להם "לינו פה הלילה", אמרו זקני מדין על בלעם, "אין בו תקווה". ומשום כך, להלן בפסוק ח' כתוב "וישבו זקני מואב", ולא כתוב "זקני מדין", כי זקני מדין התייאשו והלכו.

הגאון מוילנא עומד על שינוי הלשונות בדבריהם הנ"ל של זקני מדין: בתחילה נקטו לשון "יש בו ממש" ("אם יבוא עמנו... יש בו ממש"), בהמשך אמרו בלשון "אין בו תועלת" ("ואם ידחנו, אין בו תועלת"), ולבסוף "אין בו תקווה" ("כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקווה"); מה פשר שינויים אלה, מדוע שינו ותחילה אמרו "ממש", אח"כ "תועלת" ולבסוף "תקווה", ולא השתמשו לאורך כל המשפט באותה לשון? ומה גם, שבאמת יש הבדל מסוים בין הלשון "אין תועלת" לבין הלשון "אין תקווה": הלשון "אין תקווה" פירושה שגם בעתיד אין לקוות שיועיל, ואילו הלשון "אין תועלת" משמעה שכרגע אין בו תועלת, אך עדיין יש תקווה לעתיד. ומדוע שינו בלשונם.

ומסביר הגר"א כך :  כידוע, דרגת הנבואה של משה הייתה גבוהה ביותר, עד שבניגוד לנביאים אחרים, שצריכים זמנים מיוחדים להשראת השכינה, משה היה יכול לדבר עם הקב"ה בכל עת (כפי שכותב רש"י על הפסוק "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם"); אלא שבלעם היה מתפאר שכוחו אף גדול מזה, שאינו צריך להתייעץ כלל עם הקב"ה, כי הוא "יודע דעת עליון" (כלשון הפסוק– "ויודע דעת עליון").

זקני מדין, שחששו מכוחו הגדול של משה, באו לבחון את בלעם, האם דרגתו וכוחו אכן עדיפים על של משה, כפי שהוא מתפאר, כך שניתן לבטוח בו וללכת אחריו. והנה, לבחינה כזו (האם כוחו של אחד גדול משל האחר וניתן להסתמך עליו) ייתכנו שלוש תוצאות אפשריות – האפשרות האחת, שיראו שאכן כוחו של בלעם עולה על של משה, ואז "יש בו ממש", כלומר, ניתן לסמוך על הבטחותיו וללכת עמו;

האפשרות השנייה היא שיתברר שכוחותיהם שווים בערך, כך שנוצר חוסר ודאות אם יש בכוחו לגבור על משה, ובמצב כזה של חוסר ודאות, אולי יש בבלעם ממש, אך מבחינה מעשית כרגע "אין בו תועלת", כי במצב הנוכחי, כל עוד נמשך חוסר הוודאות, לא ניתן ללכת אחריו ולהאמין בו נגד משה.

והאפשרות השלישית היא שיתגלה שכוח בלעם נחות בבירור משל משה, ואז "אין בו תקווה", כלומר, אין כאן רק מצב זמני של חוסר ודאות אלא מצב ברור של נחיתות, כך ש"אין בו תקווה".

לכן אמרו זקני מדיין כך: "אם יבוא עמנו בפעם הזאת, יש בו ממש", כלומר, אם לא יצטרך להתייעץ עם הקב"ה, אלא מיד יבוא עמנו, אזי ניתן להאמין שאכן דרגתו גבוהה משל משה (כי אינו צריך להתייעץ עם הקב"ה, כמשה, אלא הוא מעצמו "יודע דעת עליון", כפי שהוא טוען), ואם כך "יש בו ממש", ניתן להסתמך עליו; לעומת זאת, "אם ידחנו, אין בו תועלת", אם ידחה אותנו ויאמר שצריך להתייעץ עם הקב"ה, אזי דרגתו שווה לשל משה (שמתייעץ עם הקב"ה לפי רצונו), ואז נוצר מצב של חוסר ודאות, כך ש"אין בו תועלת", מבחינה מעשית לא ניתן במצב הנוכחי ללכת אחריו, אך עדיין יש תקווה שיגבר בעתיד; ומה שהתברר לבסוף הוא, שהאפשרות השלישית היא הנכונה, וכוח בלעם נחות משל משה, שהרי אמר להם בלעם "לינו פה הלילה" - אני צריך להתייעץ עם הקב"ה ואיני יכול לדבר עמו בכל עת, אלא עליי לחכות ללילה, שאז תשרה עליי השכינה. ולכן אמרו, "אין בו תקווה", כלומר, כוחו אינו מגיע כלל לכוחו של משה (שיכול לדבר עם הקב"ה בכל עת), ולא ניתן לסמוך עליו גם בעתיד – "אין בו תקווה".

בברכת שבת שלום ומבורך