פרשת דברים

פרשתנו פותחת את ספר ''דברים''. דברי נאומו או נאומיו של משה רבינו לפני הכניסה לארץ ישראל.

ספר דברים רובו ככולו מעין נאום צוואה ארוך של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ המובטחת. פרשה זו נקראת לפני תשעה באב, מכיוון שיש בה את המילה: ''איכה'' (פרק א', י''ב) כשמה של מגילת ''איכה'' אותה קוראים בתשעה באב. כמובן שעם צפייתנו לבניין בית המקדש, אנו מייחלים מידי שנה בהתמדה, שהאבלות בתשעה באב תתבטל לשנה הבאה.

ראוי להתבונן בתוכנם של הכתובים המופיעים לאחר המילה ''איכה''. משה נואם לעם על כך שהיה שלב, בגלל התעצמותו של העם, שהיה צורך בהרחבת ההנהגה לצורכי מערכת שיפוט שתקל על העם ועליו (זוכרים: עצתו של יתרו חותן משה). תכלית כינונה של מערכת השיפוט היא לא שאלה אדמיניסטרטיבית בלבד. משה מציין את התכלית בנאומו: ''שמוע בין אחיכם ושפטם צדק בין איש ובין אחיו . . . לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא'' (פרק א', ט''ז- י''ז). לאמור, מערכת שיפוט מיטבית, היא זו שמסוגלת לשפוט משפט צדק ללא מורא מתוך שמיעת כל הצדדים, שעדיין מוגדרים למרות הכל אחים.

כמה מאתגר לשפוט ולהכריע בין אחים. כמה מורכב לנקוט עמדה ולהישאר אחים. איזה אומץ לב ויושרה נדרשים כדי לשמוע במתינות את הקטן לפחות כמו הגדול מבלי לחשוש, מבלי להכיר פנים.

הקשר האמיץ בין הפרשה שלנו לתשעה באב ולסיבת חורבנו של בית המקדש האחרון, אינו טמון רק המילה ''איכה''. הוא מופיע בפסוקים שלאחר מכן. משה מתאר מה עושים כשיש מדון ומריבה, כשהולכים להישפט בפני מנהיגי אמת בעלי יושרה ומוסר גבוה ללא משוא פנים. בזמן חורבנו של הבית ''אחים'' כבר לא היו בנמצא, גם לא היו מנהיגי משפט שישכינו שלום בין אחי העם. התוצאה הכואבת כמובן: ''שנאת חינם''. חינם – כי יכולנו לפתור מחלוקות מתוך הכרעת מנהיגים מאוזנת ומתונה בדין, חינם – כי מבחן המעמדות ניצח, ולא האמת והשלום. גם ההפטרה של הפרשה ''חזון ישעיהו'' (ישעיהו, פרק א') עוסקת בשחיתות המידות וחוסר ניקיון כפיים עליו מתריע הנביא.

זוהי משמעותו של תשעה באב. תיקון חברתי המביא לאהבת חינם. כל משמעותו של היום עוסקת בתיקון עוולות חברתיות. בתשומת לב ל''קטנים'' החלשים המתמודדים מול משוא פנים והכרתם. אין בית מקדש כי אין אהבת חינם. התיקון שבין אדם לאחיו חברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של הקב''ה בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם.

בפרשתנו סוקר משה לפני העם את חטא המרגלים ואת המלחמות עם עמי הסביבה אחרי קריאת משה אליהם לשלום. והיכן נעלמו מנאומו זה של משה כל המשברים האחרים שהיו לאורך כל המסע במדבר ?! – אין איזכור לפרשת המתאוננים בתבערה, לקברות התאווה, לסיפור קרח, מי מריבה, המגיפה מחמת מעשי הזנות של העם עם בנות מואב. על כל האירועים הגדולים האלה משה מדלג. יש ליישב את השאלה העולה מאליה: מדוע אירועים משמעותיים אלו לא זכו לאיזכור בתוך ה''דברים'' בנאומו של משה בפרשתנו.

לצורך יישוב השאלה יש להסתכל על מבנה הנאום. לפני שמשה מדבר על חטאם של המרגלים, הוא מתאר את הצורך למינוי מנהיגות ביניים של שוטרים ושופטים כעצתו הטובה של יתרו חותנו. למרות שמנהיגות ביניים זו כנראה הצליחה בתפקידיה והקלה על משה בטורח, במשא ובריב, היא כנראה לא עמדה בדרישה בסיסית המצופה ממנהיגים נבחרים לצידו ולעזרתו של המנהיג משה. מנהיגות ביניים זו (להוציא את כלב ויהושע) הייתה חסרת אמונה ביחס לחזון הכניסה לארץ ישראל כפי שהשתקף בדברי ה' אל משה עוד בארץ מצרים. מנהיגים אלו לא הזדהו באופן מוחלט במעבר החד שבין עבדות לחירות, ותודעת שליחותם לא השתוותה לתודעת שליחותו של מנהיגם משה. חטא זה של המנהיגים המרגלים מבטא את חוסר האמונה בצדקת הדרך ואת חוסר הביטחון בשליחות שהוטלה עליהם ממשה. אי לכך, חטא המרגלים הוא ראש ושורש לכל חטאי המדבר האחרים שמשה לא הזכיר בנאומו בפרשתנו. כשיש חטא עוצמתי כזה במנהיגות לצידו של משה, כל החטאים האחרים נמשכים ממנו ולכן משה מייתרם לגמרי מנאומו. הנפילות שהעם נפל במסע במדבר באות הן מן הנפילות של המנהיגות שאינה מצליחה לעמוד ברף גבוה של רוח וחזון.

חורבנו של בית המקדש עליו אנו מתאבלים ביום ראשון הקרוב, נמשך אף מאותו שורש של מנהיגות שכשלה בתקופת בית המקדש בהזדהות מוחלטת בערכים שבית המקדש סימל ומסמל. הצום המצטרף לאבל החורבן מבטא בקשה ותפילה לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולה.

אלה הדברים. משה לא אמר את כל הדברים במעמד אחד ולא ביום אחד. אלא הקהיל את העם בכמה עתים ודבר איזה ענין מזה הספר. ומפרש הפסוק שפעם הקהיל את העם במדבר. פעם בערבה. פעם מול סוף. פעם בין פארן ובין תופל פעם בלבן ופעם בחצרות. שהיתה עיר בעבר הירדן הנקראת חצרות. ואין זו חצרות דמסעות.פעם במקום שנקרא די זהב. ובאשר דחניית ישראל בעבר הירדן לא היה כאופן חנייתם במדבר שהיתה במקום אחד על דגליהם וכשנדרש משה להקהיל את העדה היה לזה מקום מיוחד חצר המשכן מה שאין כן בעבר הירדן היו ישראל מפוזרים בערים שירשו בארצות סיחון ועוג. ורק הארון עמד במקום אחד. ומשה רבינו הקהיל את העם במקומות שונים.

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" . חז"ל מסבירים שמשה באר את התורה בשבעים לשון (בראשית רבה מט, ב). כעת במצב זה שעומדים ישראל בעבר הירדן בא ביאור התורה באופן השלם, בכל המובנים. עניינה של התורה הוא, להתקיים ולהילמד בארץ ישראל. כל מה שישראל מקיימים את המצוות בחוץ לארץ זה בבחינת "הציבי לך ציונים", כדברי המדרש שמביא הרמב"ן (ויקרא יח, כה), כדי שעם ישראל לא יצטרכו ללמוד את המצוות מחדש בשובם לארץ, אלא יהיו רגילים בהם. לכן משה מבאר את דברי התורה באר היטב כאן בערבות מואב ערב הכניסה לארץ ישראל. דברי התורה מתגלים בצורה חדשה, מעין מה שאומר החתם סופר כאשר תשובתו תגיע לארץ ישראל היא תתעלה למעלה חדשה.

פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה - על פי רבי יצחק עראמה בעל העקדה, משה מתאר שלושה מצבים בחיי האומה הישראלית: שלווה, פחזות וניוול; אך מוסיף גם מצב רביעי - מהו?

בעקבות המדרש (איכה רבה, פרשה א) מבחין רבי יצחק עראמה בעל העקדה (שער פז) בשלושה מצבים בחיי האומה הישראלית: שלווה, פחזות (כלומר חטא) וניוול או קלקול (כלומר עונש). שלושת המצבים האלה נזכרו בתחילת דבריו של משה בספר דברים. השלווה הייתה בעת שהיו ישראל בחורב, כדברי רש"י (בעקבות מדרש ספרי דברים, פסקא ה) על הפסוק "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (א, ו):"הרבה גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות".

שפע ההצלחה של ישראל בתקופה זו בא לידי ביטוי בפסוקים :"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב". וכדברי בעל העקדה: "יֹאמר כבר הגיע שפע הצלחתכם שיעור רב ועצום, גם הייתם באותו המצב החשוב שנדמיתם בו למערכות השמים לטוהר וכסדרי הכוכבים והמזלות".

לאחר מכן הגיע שלב הפחזות (פסוק יט): "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ". שם חטאו בחטא המרגלים המתואר בפסוקים הבאים.

בהמשך (פסוק לד ואילך) הגיע שלב הניוול – העונש על חטא המרגלים – "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם... "

פרק א מסתיים באווירה קשה (פסוקים מה-מו) – "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם".

כותב בעל העקדה: "ותשבו בקדש ימים עצובים ונזופים ורחוקים משלימות... ואולי כי באומרו "ותשבו בקדש ימים רבים" רמז אל הבכי התמידי הנשאר בידינו בהיותנו בקלקולנו באורך גלותנו כי היא בכיה לדורותינו בעונותינו".

שלושת המצבים הללו המסודרים בדברי משה זה אחרי זה יש בהם מסר חשוב לישראל. אבל המסר לא הושלם בתיאור מצבים אלו בפרק א, אלא גם בתיאור ההמשך בפרק ב. נעיין בדברי בעל העקדה:

"הרי שסידר לפניהם משה שלשה ענינים אלו תחילה, וכאילו הורה בזה שמדרך הענינים האלה לבוא אל האומה לפי טבעם ומזגם, כי כאשר היו זמן בהצלחה שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ וחלפו חוק, ומזה חוייב להם העונש, עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל הענין הראשון כבתחילה. ולזה סמך אל דבריו אלה: "ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה. ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו'", יאמר כי כשקיבלו קלקולם וענשם כבר שב חרון אף ה' מעליהם ורצה להשיב להם שלומם וטובתם וציוה שיחזיקו בדרכם ללכת דרך ארצם".

אבל מצב העונש הוא לא בהכרח המצב הסופי. מצב העונש הוא מצב זמני "עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל העניין הראשון כבתחילה". לכן לאחר מצב העונש מופיע ציווי ה' לפנות צפונה לכיוון ארץ ישראל, כי אחרי העונש "כבר שב חרון אף ה' מעליהם", וה' רוצה להחזיר את ישראל למצב השלווה וההצלחה.

משה מלמד את ישראל, אפוא, שיש שלושה מצבים: הצלחה, חטא ועונש. אבל יש גם מצב נוסף – תשובה – שיכול להשיב למצב ההצלחה הראשון.

הפטרת ישעיהו - כאשר אנו קוראים את ההפטרה שיש בה תוכחה חמורה "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ב-ג), נראה לנו שישעיהו מוכיח את דורו ואנו מקשיבים לתוכחת דורו. אך חז"ל תקנו לקרוא הפטרה זו בשבת פרשת דברים לפני תשעה באב לומר לנו שהדברים שייכים לנו, דברי נבואה זו אמורים לכל הדורות. בפסוקים אלו ישנם שלושה שמות - "בָּנִים", "יִשְׂרָאֵל", "עַמִּי". ישראל הם בבחינת "בנים" מצד הסגולה, הקשר פנימי כקשר הבן לאב, תכונת אהבה. ויש קשר של עבדים, "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ", וזה שם "ישראל" שהקשר של ישראל אל ריבונו של עולם זה קשר כמו לאדון, וזו עבודת ה' ביראה. והמדרגה התחתונה זה שם "עמי" שעושה כדי לקבל שכר. וזה מה שכתוב: "וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". כוונת הדברים שיש בעם ישראל כאלו שהם במדרגת בנים והם לא שומרים על מדרגתם הרוחנית. הם צריכים לעבוד את ה' מאהבה והם לא עושים זאת, הם בנים אך הם לא מתנהגים כבנים. ויש כאלו שהם עובדים מתוך יראה וגם הם ירדו. ויש שהם עושים לשם שכר וגם הם ירדו. אין הכוונה שכולם ירדו ולא עושים כלל, אלא שכל אחד ירד ממדרגתו שראוי לה, וכל היורד מהמדרגה שהוא ראוי לה זו בחינת מיתה. בנים שיכולים לעבוד מאהבה ולא עושים זאת הם פשוט - "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי". כל המדרגות הללו צריכות תיקון.

אומר הגר"א שכל הבחינות האלו נמצאות גם בתורה. יש בעלי חוכמה ובעלי תורה ובעלי מצוות. בעלי חכמה אלו בנים המכירים את הסודות, הבנים נכנסים לבית האב ומותר להם להיכנס לכל החדרים, גם לחדרים הסודיים. הבנים עוסקים בתורה הפנימית. בעלי התורה הם ישראל הלומדים והעוסקים בה. ובעלי המצוות הם אנשי המעשה המקיימים את המצוות בפועל והם בחינת עמי. וכל אחד מאלו לא היה במדרגה שהיה צריך להיות. גם באדם עצמו יש בחינות אלו. יש בו חכמה, תורה ומעשים. יש באדם מחשבה דיבור ומעשה. המחשבה הוא הצד היותר פנימי, ובתוך המחשבה גם כן יש בחינות שונות, חכמה בינה ודעת. ובצד הדיבור יש גם כן בחינות שונות – סוד, דרוש ופשט. והמעשה גם כן נחלק לשלושה - חוקים משפטים ומצוות. החוקים בשמים שנאמר: "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם" (איוב לח, לג) והמשפטים בארץ שנאמר: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) והמצוות מחברות בין שמים וארץ. גם המצוות מתחלקות לשלושה - בין אדם למקום בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא א הלכה א) אנו לא צריכים להסתכל על אנשים אחרים כאילו הם אחראים על זה שהמצב לא מתוקן. כל אחד צריך להיות במדרגתו המתוקנת ואם הוא יורד מדרגת "בנים" הוא פוגם, ולא צריך להתבונן רק על מדרגת ה"עמי".

שבת שלום ומבורך